digest
פתיח והסכם הגרעין עם איראן
היי מה שלומכם? לדעתי אמריקה בדרך להסכם גרוע עם איראן. אם מתים על האתגר שאינם צריכים להיכנס אליו, ברור למה היא תלך להסכם ולא לתקיפה.
שלום וברוכים הבאים לעל אקטואליה. אז טראמפ בדרך להסכם בעייתי מול איראן משתי סיבות. דבר ראשון, הוא מאוד רוצה לתעדף את החזית הסינית על פני איראן. זה לא משהו שייחודי בדיוק לממשל טראמפ, זה לא משהו שייחודי לממשל ביידן, זה לא ממשל אובמה, זה המדיניות האמריקאית של מחלקת המדינה. ובאמת ארצות הברית לא יכולה להילחם בכל כך הרבה חזיתות.
יש לנו עכשיו גם את פקיסטן והודו שהיא צריכה את התמיכה. יש לנו את החזית הישראלית, יש לנו את החזית הטורקית שארצות הברית התפנתה משם בחודשים האחרונים, חזית הסורית. כמובן יש לנו את כל עניין המזרח הרחוק של סין, ויש לנו עוד הרבה מאוד סוכסוכים שנפתחים בעולם. כמובן המלחמה באוקראינה. ארצות הברית לא יכולה להילחם בכל כך הרבה חזיתות, לא יכולה לייצר נשק בשביל להילחם בכל כך הרבה חזיתות. ארצות הברית יודעת שאם היא תשקיע את כל המשאבים שלה, גם פה וגם פה וגם פה, היא לא תצליח להדביק את קצב הייצור של סין. אם חלילה תיפתח עוד חזית בטייוואן מול סין, היא תהיה בבעיה.
ארצות הברית תעשה הכל כרגע כדי למנוע מלחמות. היא תעדיף כמובן הסכמים, ולפעמים גם הסכמים רעים, והאויבים שלה יודעים את זה, מאשר לחימה שתתפוס את צומת הלב. בניגוד לחזית הסינית, שם צריך את עיקר המאמצים. ואנחנו נראה, לצערי, בגלל הסיבה הזאת, את ארצות הברית חותמת על הסכם רע מול איראן, כי איראן מבינה בדיוק את הדברים האלה, כי היא חייבת להתרכז בחזית הסינית. שימו לב, דרך אגב, שזה בדיוק מה שהנאצים עשו, להבדיל כמובן, מול סטלין. חתמו על הסכם ריבנטרופ-מולוטוב בגלל שידעו שהם חייבים למרכז את המאמצים שלהם לחזית המערבית, מול צרפת. צרפת הייתה אויב מאוד גדול, מאוד משמעותי, ולכן היטלר בא וחתם על הסכם ריבנטרופ-מולוטוב באוגוסט 1939, על מנת שהוא ידע שהרוסים לא עומדים לפתוח מולו חזית, ואז הוא יכול לרכז את הכוחות בצרפת. בדיוק אותו דבר ארצות הברית תעשה עכשיו. היא יודעת שהחזית האיראנית, חזית שעלולה להיות גרעינית, היא תעשה הסכם שימנע, שידחה את ההשקעה המרכזית לשנים הקרובות, אפילו הסכם רע, מאשר לתקוף ולחלילה לפתוח מלחמה אזורית שאולי כוללת ארצות נוספות. זה לפי דעתי מה שאנחנו נראה.
וישראל חייבת בזמן הזה להקדיש את מיטב הכוחות ומיטב המאמצים, או לתקוף בעצמנו, או להשקיע מאמצים בבית הנבחרים ובסנט, על מנת להפעיל לחץ על טראמפ מתוך המפלגה הרפובליקנית, לא להגיע לצעד הזה. דרך אגב, בהקשר הזה זה הצעד המאוד הגיוני לעשות, המאוד נקרא לזה צפוי. ולכן אני לא מאשים את טראמפ שהוא הולך לכיוון הזה, כי באמת זה האינטרס האמריקאי, ואני הייתי רוצה שהאינטרס הישראלי יתממש מתוך הבנה של האינטרס האמריקאי.
והסיבה השנייה לזה שארצות הברית הולכת לכיוון של הסכם רע, זה שאנחנו רואים מגמה ארוכת שנים: ארצות הברית יורדת מהסיפור הזה של ניהול העולם, מלהיות השוטר הגלובלי. היא הולכת לכיוון של בדלנות ושל הפניית עיקר המאמצים, כמובן, כמו שאמרנו, מול סין. ובהקשר הזה חשוב שנגיד עוד משהו. טראמפ נראה לנו כמו איזה גואל, כמו איזה משיח, כמו אני לא יודע מה. ציפינו להרבה מאוד ציפיות כשהוא עלה לשלטון, אבל חשוב להגיד: אישיות המנהיג פחות קובעת מאשר האינטרסים ארוכי הטווח של מדינה מסוימת. בסוף זה הכל קשור לאינטרסים ולאו דווקא לאישיות של מנהיג זה או אחר. גם בתקופת אובמה, גם בקדנציה הראשונה של טראמפ, אנחנו ראינו את הדברים האלה. ראינו שבסופו של דבר טראמפ ביטל את הסכם הגרעין מול איראן, אבל הוא לא הפציץ. גם בקדנציה הראשונה אנחנו רואים את המדיניות האמריקאית, לאורך הרבה מאוד שנים, העדפה של להימנע ממימושים ישירים, מנטישת משלוח כוחות, מאימונים. מעכשיו כיבוש עיראק: טראמפ הוציא אותם מעיראק, יחד גם אובמה הוציא מעיראק מחלקים מסוימים. יציאה מסוריה, ממש בחודשים האחרונים. ודוגמה עדכנית מהזמן האחרון: ג'יידי ואנס ביקר בהודו, ויש דיבורים על זה שהוא הפעיל לחץ על ניודלי מול פקיסטן לסגור את העניין, לא להגיע עכשיו לאימות חזיתות מול פקיסטן או להכנעת האויבים של ארצות הברית.
השוואה היסטורית להסכם ריבנטרופ-מולוטוב
[מופיע בטקסט לעיל כחלק מהפתיח.]
המצב הביטחוני בעזה
ומכאן לנושא הבא, עזה. ברעיון שעשיתי עם חבר הכנסת אוטל מהתורנית הדתית הוא חשף שבעצם כל הלחימה בזמן האחרון, ושוב אני אומר את זה בשיא הכאב, אבל חשוב שהדבר הזה ישמע, הלחימה בזמן האחרון קובעת למטרה אחת: לעסקה. היא לא קובעת להכרעה. אנחנו רואים את הארס בעזה, אנחנו רואים את הכיבוש, ציר מורג, אנחנו רואים הרבה מאוד דברים, אבל באמת אנחנו בעיקר רואים, מבחינה אסטרטגית, חתירה לעסקה, הפעלת לחץ על חמאס. צה"ל לא מתכוון להכריע. אני אומר את זה בצער, אני אומר את זה בכאב, אבל חשוב שהדבר הזה יאמר. מי שרוצה להבין קצת יותר, יש את הרעיון עם חבר הכנסת אוטל, תצפו בו. חשוב בעיניי ללכת לשינוי פרדיגמה: להילחם לא בשביל הישג אלא על מנת להילחם, על מנת לנצח, על מנת לאחר את חמאס, על מנת לבטל את שלטון חמאס, ולא על מנת לעשות אפקטים כמו בשנים האחרונות, דרך הלחימה המאוד מוזרה של צה"ל. וגם האויב מבין את זה. גם האויב מבין שאתה לא רוצה להכריע אותו. וברגע שגם האויב מבין שאתה לא רוצה להכניע אותו, האויב אומר: טוב, יש לי עכשיו איזה שבוע, שבועיים, חודש, חודשיים להדק את החגורה, לא להיבהל מהאפקטים של צה"ל, וצה"ל בסוף יעזוב. צה"ל לא מעוניין להכריע. אני אומר את זה בצער: זאת לא הדרך אפילו להגיע לעסקה. אם אנחנו רוצים להגיע לעסקה, אנחנו חייבים עכשיו, כאן ועכשיו, לחתור להכרעה, ואולי על הדרך לקבל גם עסקה. אבל אם אתה חותר רק לעסקה, אתה אפילו לא תגיע לעסקה, או לעסקה טובה.
מינויים פוליטיים והתערבות היועמ"שית
כאן הנושא הבא: היועמ"שית, בן גביר, מינויים והשפעתם. בן גביר חתם על מסמך שבעיניי הוא לא מוסמך לחתום. ודווח שהיועמ"שית ובן גביר סגרו דיל: היא תפסיק לרדוף אותו ולהתנגד בבג"ץ למינויו המחודש לשר לביטחון לאומי, והוא ימנע ממינויים. עכשיו חשוב להבין: הגישה בישראל למינויים היא הזויה. פוליטיזציה של מינויים, כאילו כולם מקורבים וקומבינות והכל מסריח. אבל חשוב להבין שבעצם הדבר המרכזי שממשלה עושה זה הסיפור הזה של ארנק וחרב, נכון? ארנק זה קביעת התקציב, חרב זה יציאה למלחמה. אבל על מנת לבצע את שני הדברים האלה, על מנת לתקצב ועל מנת להילחם, חייבים למנות. זה אולי הדבר המרכזי ביותר שהרשות המבצעת מבצעת. הרי אל נתניהו, בתוך כל התקופות הלאומיות שהוא משתתף בהם, בתוך כל החקירות, בתוך כל המשפט שמתנהל, אשכרה לבצע, מי שמבצע זה המינויים. ברגע שהיועמ"שית, והיא לא טיפשה, יומשית, לקחה לו את עניין המינויים, היא לקחה לו את האפשרות להשפיע על מדיניות המשרד לביטחון לאומי. והמינויים הם בעצם מה שמאפשר את המימוש של מדיניות השר. וזה הדבר אולי הכי חשוב יחד עם התקצוב. סתם עשיתי חיפוש בתוך הפדרליסט, כתבי הפדרליסט, אולי המסמך המדיני, המסמך שמדבר על ממשל, אולי הכי חשוב שנכתב אי פעם. המילה מינוי מופיעה בפדרליסט מעל 140 פעמים. בדקתי בפדרליסט ממש לפני שהכנתי את המונולוג הזה. ובהקשר הזה אני רוצה לצטט טקסט ממש יפה שזיב מאור פרסם בפייסבוק אתמול: "ההסדר עליו חתם בן גביר ממש ויתר בפועל על תפקידו כשר לביטחון לאומי והפקיד את המשטרה בידי פקידים שאינם נהנים מאמון הציבור. בן גביר לא מוסמך לחתום על המסמך החטרני הזה. ובמדינה שבה שלטון החוק הוא העיקרון המנחה, התועבה המשילוטית הזו לא הייתה עולה על הכתב בכלל. הציבור בישראל מינה שר לביטחון לאומי על מנת שיקבע ויבצע את מדיניות המשטרה. אין דבר כזה עצמאות המשטרה. אין דבר כזה שומרי סף. אם נבחרי הציבור אינם עליונים ואינם שולטים במשטרה באופן ישיר, זו לא דמוקרטיה." עכשיו, הדברים של זיב מאור מדברים בעד עצמם. אני רק אגיד: באמת, יש את השר הממונה, הוא אמור לקבוע את מדיניות המשטרה, לא היועמ"שית, לא אף אחד אחר, לא בג"ץ. ברגע שהיא לקחה לו את האפשרות למנות, הוא כבר לא שר לביטחון לאומי. המהלך הזה להכרת היכולת של נבחרי הציבור שלנו להשפיע גם על המינויים וגם על התקצוב עבר יחד עם העברת אגף תקציבים במשרד האוצר, ובמהלך הנוכחי שלמש התנגד, המינויים. זה שני דברים מאותו סוג, בעצם הפיכה של היכולת שלנו למנות ממשלה, שהממשלה המושלת והממשלה היא זו שבעצם גורמת למדיניות לקרות. זה סירוס מוחלט שלה. וחשוב מאוד שכאן אנחנו נקרא את הדבר הזה ונדבר עליו, כדי שהדברים האלה לא יעברו בשקט. ובן גביר לא יחתום על המסמך, אלא ילך ראש בראש המשטרה, וימשיך להשפיע על המשטרה, שתדרוש את ההוראות של בן גביר ולא הוראות מהיועמ"שית.
סיכום ודברי סיום
עד כאן, קטע אקטואלי של משמעות. תודה שהייתם איתנו, שתפו, דרגו והצטרפו לתוכנית של על המשמעות פלוס, שם תוכלו לקבל את כל התכנים לפני כולם, אבל יותר מהכל תוכלו לקחת חלק בהשפעה על השיח וביצירת עוד תכנים כמו התוכנית הזאת. נתראה בפרק הבא, וחג שמח.